למה אנחנו מתעקשים על מחממי אמבטיות שאינם ניתנים להרס
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדי מים רבים, שינויים דרסטיים בטמפרטורה, ואדי מים שמצליחים לחדור לכל סדק אפשרי. על גבי טפסי המפרטים של המכשירים ניתן לראות את הסימון “IP65”. זה כבר צעד חיובי, אך מעטפת עמידה בפני מים אינה אומרת שהחלקים הפנימיים של המכשיר אינם נהרסים. לכן אנחנו לא סומכים רק על הסימון הזה. אנחנו מבצעים בדיקות קפדניות על כל סדרת המנורות שלנו. הבעיה עם אדי המים אדי המים הם ערמומיים – הם מצליחים לחדור לכל סדק קטן ולהצטבר על החיבורים החשמליים ועל החומרים המשמשים לאטימה. באמבטיה רגילה, דבר זה גורם לחמצון – בעצם, החלקים הפנימיים של המכשיר מתחילים להתקלקל או לאפשר דליפת חשמל. אם האטימה נפגעת, המנורה עלולה להישרף. או גרוע מכך – הזכוכית עלולה להישבר, מכיוון שהיא אינה יכולה לעמוד בהתרחבות החום. כדי למנוע זאת, אנחנו מדמים סביבה של לחות וחום גבוהים, ובכך לגרום לפגיעה במכשיר. מעבר למתג ההפעלה קל לבדוק האם המנורה עובדת. אך זה לא אומר לנו כלום. אנחנו בודקים את רמת ההספק ואת ההתנגדות החשמלית של המנורה לאורך זמן. לפעמים המנורה עובדת טוב במשך 24 שעות, אך אם האטימה אינה מושלמת, היא עלולה להישרף כבר לאחר 200 שעות. על ידי הכנסת המכשירים לסביבה של לחות וחום גבוהים, אנחנו מגלים בדיוק איפה החיבורים הם החלשים ביותר. האיזון הדק הבעיה היא שאם האטימה תהיה חזקה מדי, ייווצר לחץ בתוך המכשיר כאשר הוא נעשה חם. לחץ זה עלול לגרום לפגיעה בחיבורים בין הקוורץ למתכת. פתרנו זאת על ידי שימוש בחומרים שמתרחבים ומצטמצמים באותו קצב. זה דורש איזון עדין – צריך שהמכשיר יישאר יבש מבפנים, אך עדיין צריך שיהיה זרימת אוויר סביבו, כדי שהוא לא יתחמם יותר מדי. אנחנו עושים את כל זה כי כשמכשיר כזה נהרס באמבטיה, זה לא רק מטרד – זה גם מסוכן. אנחנו מעדיפים להרוס את המכשיר במעבדה שלנו, מאשר שהוא יכשל בתקרה של הלקוח שלנו.